1ומשום שלא נסבור שבאמת נחרב בית המקדש ונשרף ביד אויב לז"א עת לבכות ועת לשחוק, כלומר שבעת הבכיה שנחרב ונשרף הבית היה עת שחוק שטעה האויב ודימה בדעתו שהשחית והחריב, ושחקו עליו שהביאו משרפות סיד ואבנים דעלמא והן הן אשר החריב נשרף, וזה שחוק על האויבים ששמחו על לא דבר והמקדש ואבניו ועציו נתעלמו מן העין כמ"ש הרב עמודיה שבעה, ואין לחוש על אורך הזמן דממה שראינו שנתקיימה נבואת אוריהו ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער, בידוע שתתקיים נבואת זכריהו עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים כמ"ש ר' עקיבא בסוף מכות הן לו הובא בתחילת דרושנו שהיה משחק שראה שועל יוצא מבית קדש קדשים ור"א ור"י היו בוכים וכו', וז"ש עת ספוד עת שאנו רואים ציון מדבר היתה ירושלים שממה וכו', ומזה עת רקוד כי גדל הכאב והוא עד שיבנה במהרה בימינו ויבא ודאי עת רקוד שיחזור הבה"מ עצמו, וז"ש עת להשליך אבנים דעלמא וראו חרבן ושריפה, ועת כנוס אבנים אותן אבנים עצמן ואותו בנין עצמו יגלה ויראה ויבואו כל נדחי ישראל ודור המדבר.
